מטרת הפוסט הזה, הראשון מבין שניים שבא לסכם את פלייאוף 2013, הוא לשכנע את מי שלא ראה את מרבית המשחקים, שמדובר באחד מהפוסט-סיזנס הגדולים שראינו, ולצייד את מי שכן ראה בכלים כדי לשכנע אחרים.

בחרתי להשוות כאן בין משחקי הפלייאוף של חמש השנים האחרונות פשוט כי בתחושתי הפלייאוף הזה היה הטוב ביותר בשנים הללו, ורציתי לבדוק האם יש ביסוס לטענה הזאת. אני מתעלם כאן מהשפעת שינויי החוקים, שביתות ושאר השפעות חיצוניות על הנתונים, מאחר וההסברים פחות רלבנטיים לדיון שאני מציג כאן – מה היה הפלייאוף הטוב ביותר ב-5 שנים האחרונות עבור הצופה הניטרלי.

אני מחלק את הטיעונים לטובת פלייאוף 2013, לארבעה טיעונים המתבססים על עובדות בפלייאוף הזה, ושלושה טיעונים שלא ניתן לבסס על עובדות, אבל הרגשתי אותם בצורה חזקה מאוד במהלך הפלייאוף, ואני חושב שרבים אחרים חלקו את ההרגשה הזאת.

אז בואו נתחיל:

טיעונים עובדתיים:

הערה מקדימה, מרבית העובדות פה מתבססות על האתר המדהים הבא:

http://www.basketball-reference.com/playoffs/NBA_2013.html#all_misc_stats

אם אתם עכברי סטטיסטיקות ועוד לא הכרתם אותו אז היכונו לפגוש את האתר שישנה את חייכם, או לפחות את היכולת שלכם לנצח ויכוחים על כדורסל.

הערה מקדימה נוספת, שאלת איכות הפלייאוף, גם כשהיא נסמכת על עובדות, היא שאלה של טעם, כי מי שאוהב את הכדורסל של פיניקס מהעשור הקודם, לא בהכרח יעריך את הכדורסל של הניקס מאמצע שנות ה-90 ולהיפך.

לצורך העניין וכבסיס לדיון, בעיני פלייאוף איכותי או משחק כדורסל איכותי הוא כדורסל עם התקפות איכותיות וקבוצתיות שטועות מעט ומבצעות ברמה גבוהה, משחק שוטף עם מעט עבירות, משחקים צמודים ומותחים ככל האפשר וסדרות צמודות ומותחות ככל האפשר, פלייאוף שכלל את הקבוצות הכי איכותיות שגם הגיעו בסופו של דבר עד הסוף אבל בדרך שכללה גם הפתעות.

לבסוף, ב-5 העונות האחרונות, הפלייאוף ארך 81-85 משחקים, ועל כן אין הבדל מהותי בין נתונים המוצגים כסה"כ לנתונים המוצגים כממוצע.

עכשיו באמת אפשר להתחיל.

הפתעות:

אפשר לבדוק הפתעות בכל מני דרכים, כדי להיצמד לסטטיסטיקות שאפשר לבדוק כמותית, הלכתי על מספר ניצחונות החוץ בפלייאוף, מתוך הנחה שקבוצות ששיחקו יותר בבית הן הקבוצות שדורגו גבוה יותר בעונה הסדירה ולכן לרוב הן אחת פייבוריטיות ומתוך הנחה שהביתיות מקנה יתרון בפלייאוף (הנחה שמוכחת אמפירית). אני גם חושב שכל סטיית תקן מההנחות האלה מתקזזת בסופו של דבר כמשווים בין עונות שונות על פני כ-80 משחקים בכל אחת.

אז בעוד בכל אחת מ-4 העונות האחרונות כמות ניצחונות קבוצות החוץ היה 27-28, בפלייאוף הנוכחי ספרנו 31 ניצחונות של קבוצות החוץ. הנתון הזה מתחבר לתחושה שהפלייאוף הזה, להוציא האלופה שבו, ובמידה פחותה אלופת המערב אכן היה לא צפוי.

בראש ובראשונה אמורים הדברים לגבי שיקאגו החבולה והפצועה שהפתיעה את ברוקלין ואפילו גנבה משחק ממיאמי. כמו כן הקשיים שאינדיאנה הערימה על מיאמי היו בלתי צפויים במידה רבה, ומעט פרשנים צפו שהסדרה הזאת תלך ל-7 משחקים. מנגד לא רבים צפו שס"א תעיף את ממפיס בכזאת קלות וגם ההדחה המוקדמת של קליפרס ודנבר יכולות להיחשב כהפתעה, ולראיה פיטורי המאמנים שבאו מיד בעקבותיהם.

מבחינתי הפלייאוף הזה היה מושלם בהיבט של תמהיל ההפתעות-איכות, ראינו הפתעות שגרמו לנו לשבת על קצה המושב בכל לילה, בלי לדעת בוודאות מה צפוי לנו, ומצד שני קיבלנו את הקבוצות האיכותיות ביותר בשלבים המאוחרים, תוצאה ישירה של השיטה ב-NBA שמאפשרת הפתעות נקודתיות אבל מקשה מאוד על הפתעה על פני סידרה שלמה.

איכות ההתקפה:

כדי לבחון את איכות ההתקפה לקחתי כמה פרמטרים, הראשון שבהם הוא כמובן כמות הנקודות. השני הוא אחוז הקליעה מהשדה, לנתונים הללו הוספתי גם את מספר האסיסטים. כפי שאמרתי בהתחלה הפרמטרים שבחרתי תואמים את הטעם שלי בכדורסל. ברור שאפשר לבחור אחרים, וברור גם שאפשר לטעון שכל אחד מהפרמטרים האלה תלוי באיכות ההגנה לא פחות מבאיכות ההתקפה, אבל כמי שראה את הפלייאוף הזה, קשה לטעון שסן אנטוניו, מיאמי, ממפיס ואינדיאנה לא הציגו הגנה איכותית.

אז בהיבט הנקודות פלייאוף 2012 היה הגרוע ביותר בשנים האחרונות עם 92.8 נקודות. פלייאוף 2011 לא הרחק מאחוריו עם 94 נקודות. לעומתם פלייאוף 2009 ו-2010 היו ההתקפיים ביותר עם באזור ה-97 נקודות למשחק, ופלייאוף 2013 במקום טוב באמצע עם 95 נקודות למשחק. מבחינת האחוזים מהשדה המספרים דומים מאוד ונעים סביב 44% למשחק.

לעומת זאת, בהיבט של אסיסטים פלייאוף 2013 מוביל במקום הראשון ב-5 השנים האחרונות.

גם זה תואם את התחושה, שלא היה כאן פלייאוף גדול מבחינת כמות נקודות (במיוחד אם לוקחים בחשבון את כמות ההארכות שהיו לנו ונגיע לזה בהמשך), אבל נהנינו מכדורסל פתוח ובעיקר מקבוצות שמתבססות יותר על משחק קבוצתי מאשר על התעלות של יחידים או על משחק של בידודים ב-1 על 1.

מאפייני ההתקפה האלה ברורים כשמדברים על אינדיאנה, ס"א, ממפיס, שיקאגו נטולת רוז וכד', היא פחות אינטואיטיבית כשמדברים על האלופה, אבל גם מיאמי שיחקה משחק קבוצתי עם אקסטרה פאס, וחיפוש הקלעים עם היד החמה, מה שהפך את המשחקים שלה למהנים לצפייה, ואת הסדרה של ס"א נגדה לבלתי נשכחת.

מידת התחרותיות:

אני באופן אישי לא נהנה מפלייאוף שבו רוב המשחקים מוכרעים עוד ברבע השלישי. זאת הייתה הביקורת העיקרית על הגמר לפני שמשחקים 6 ו-7 מחקו אותה לחלוטין.

כדי לבדוק את הטענה שהפלייאוף הזה היה צמוד ותחרותי במיוחד לקחתי שני פרמטרים עיקריים. בכוונה לא לקחתי את הפרמטר של ממוצע ההפרשים מאחר ואני לא חושב שזה משנה אם משחק נגמר ב-20 הפרש או 40 הפרש לצורך הפרמטר הזה, זה בכל מקרה לא משחק צמוד.

לכן מה שבדקתי זה כמה משחקים צמודים היו לנו, כאשר לצורך העניין משחק שנגמר בהפרש של 7 ומטה הוא משחק צמוד. בפרמטר הזה בולטת החולשה של פלייאוף 2009 ופלייאוף 2010, בהם היו 25 ו-26 משחקים צמודים בלבד. לעומתם פלייאוף 2012 היה צמוד במיוחד עם 39 משחקים צמודים. פלייאוף 2011 ו-2013 נהנו מ-33 ו-35 משחקים צמודים כל אחד.

פרמטר נוסף שהוספתי, ואני מודה שכשהוספתי אותו היה לי ברור מה תהיה התוצאה היא כמות ההארכות. משחק שהולך להארכה, על אחת כמה וכמה הארכה כפולה ומשולשת הוא הדוגמא הכי קיצונית של משחק צמוד שיכולה להיות.

בפלייאוף שלנו היו לא פחות מ-12 הארכות, כאשר ב-4 הפלייאופס הקודמים נהננו מ-5,8,1,10 הארכות בסדר שנים יורד.

אי אפשר לשכוח את המשחק המדהים של שיקאגו נגד ברוקלין (או, התצוגה של נייט רובינסון), את ההארכות של סן אנטוניו נגד ממפיס בשני משחקים שונים וכמובן את משחק שברון הלב של ס"א נגד מיאמי (לא מתגבר על זה). הארכות הן תמצית הספורט באותו מובן שמשחק 7 הוא תמצית הספורט ועבורי הנתון הזה נותן לפלייאוף הזה בונוס גדול.

שיאים:

כאן אני לא הולך על השוואה לשנים קודמות.

עבורי חלק גדול מההנאה מספורט בכלל ומה-NBA בפרט, הוא התחושה שאני כצופה לוקח חלק באירוע היסטורי, חלק מזה זה לראות שחקנים שיום אחד אספר לילדי שזכיתי לראות אותם משחקים בשידור חי. חלק מזה זה גם לראות בשידור חי שיאים עתיקים נשברים.

אז הנה כמה שיאים שנשברו לנגד עינינו הקיץ:

1)      ריי אלן הפך להיות קלע השלשות הגדול בהיסטוריה של הפלייאוף עם השלשה ה-322 שלו נגד מילווקי, היה יכול להיות קלאסי אם השלשה שהייתה עושה את זה הייתה השלשה המשווה במשחק 6 נגד ס"א, אבל אני בטוח שבמיאמי לא מתלוננים.

2)      דני גרין שבר את שיא השלשות לסדרת גמר, הוא עשה את זה עוד במשחק מספר 5 ואחרי זה הרגיש שעשה מספיק ונעלם, ובתוך כך חסך לאיזושהי קבוצה מסכנה לא מעט כסף בשכר מופרך שהיא הייתה משלמת לו, אם גרין היה מגיע למשחק 6.

3)      ס"א גם שברה את השיא למספר השלשות הגבוה ביותר למשחק אחד בסדרת פלייאוף עם 16 שלשות.

מוצאים משהו משותף בין כל השיאים האלה? לא?

המשחק הולך והופך להיות יותר ויותר מבוסס ותלוי ביכולת של הקבוצה שלך לרווח את המשחק ולייצר מצבים לקלעים שמסוגלים לנצל אותם באחוזים טובים. עוד על זה בפוסט הבא.

לצורך השוואה, מחיפוש ראשונים לא הצלחתי למצוא אף שיא שנשבר בשנים 2009-2013 להוציא שיא שלשות למשחק של אלן ב-2010, אבל אני לא מוכן להישבע על זה.

טיעונים שאינם עובדתיים:

רגעים בלתי נשכחים:

בלי סדר מסוים, מהזיכרון שלי בלבד כך שיכול להיות שפספסתי רגעים משמעותיים. לא מדובר בהכרח על רגע אחד, לפעמים זה הופעה של שחקן או תופעה, אבל פלייאוף 2013 היה משופע בכאלה:

1)      טים דנקן מחטיא פעמיים מתחת לסל הזדמנות לשוויון 50 שניות לסיום הגמר ומבטיח את האליפות של מיאמי, ואת אובדן ההזדמנות האולי אחרונה שלו לקחת אליפות. עוד באותו משחק, לברון לוקח אחריות, שבעיני מעריציו מוכיחה את גדולתו ובעיני מבקריו מוכיחה כמה הוא לא ניצל את כשרונו עד המשחק הזה. וייד מזיז את לברון הצידה בסוף הרבע השני ומראה של מי הקבוצה הזאת באמת. אוהד עם חולצה בולטת בצורה יוצאת דופן של גולדן סטייט מופיע מאחורי הסל של מיאמי וגורם לצופים ברחבי העולם לתהות האם זאת השעה או שבאמת יש שם אוהד עם חולצה של גולדן סטייט.

2)      השלשה של ריי אלן 5 שניות לסיום מחזירה את מיאמי מהקבר בסוף רצף טעויות מנטליות בלתי נתפס של הספרס. ברגע הזה היה ברור, גם אם אף אחד לא הודה בזה, שמיאמי תהיה אלופה.

3)      החסימה של לברון על ספליטר מוקרנת פעם אחר פעם ברגע שסימן את העליונות של מיאמי באותו משחק.

4)      סל הניצחון של פארקר במשחק מספר 1, אחרי לפחות 2 נפילות וכמעט איבודי כדור במהלך, סל שהתחיל סדרת גמר מדהימה ומלאת תהפוכות.

5)      פרנק ווגל מוציא את הסנטר הפותח שלו בשניות האחרונות של המשחק נגד מיאמי, וחוטף מלברון דאנק ניצחון על הראש כשאין אף אחד שיעצור אותו בצבע, אנטי קליימקס למשחק נהדר.

6)      נייט רובינסון, במשחק הביטחון הלא רציונאלי הכי מטורף שראיתי אי פעם עם 23 נקודות ברבע הרביעי משאיר את שיקאגו בחיים מול ברוקלין. אין שום הסבר אחר להוציא היפנוזה שגרמה לו להאמין שהוא ג'ורדן, ולא רק זה, אלא שכנראה ההיפנוזה עבדה גם על כל חבריו כי ברבע הזה לא משנה כמה צמוד שמרו על רובינסון, כל כדור הגיע אליו בכל מחיר. משחק פסיכי.

7)      סטפון קארי נכנס לזון, וזה קרה לא מעט. האינטראקציה שלו עם הקהל האדיר של גולדן סטייט, הפלייאוף המטורף שהוא עבר, והיכולת המדהימה שלו להיכנס לזון. כל פעם שקארי קלע שתי זריקות רצוף הרגשת חשמל באוויר, משהו לחכות לו בעונה הבאה.

8)      הפציעה של ווסטברוק, זה לא רק הפציעה וההשלכות שלה על ההמשך, זה גם האופן שבו הוא נפצע, תוך כדי בקשת פסק זמן, כששחקן היריבה פשוט מתנגש בו, וגומר לו ולאוקלהומה את הפלייאוף. אף אחד לא שאל אותי, אבל אם היו שואלים אותי הייתי אומר שזה עונש כפול מהאלים: האחד על הטרייד התבוסתני של הארדן והשני על העובדה שהקבוצה הזאת לא מסוגלת לייצר היררכיה שבראשה דוראנט.

הקטע הזה לבד, מספיק כדי לשכנע אותי שזה היה פלייאוף אדיר.

גיבורים גדולים מהחיים:

אז לברון ג'יימס עומד בראש הרשימה ובין אם הוא ימצה את הפוטנציאל שלו לבסוף ובין אם לא, אין ספק שנספר לילדינו וילדי ילדינו שזכינו לראות אותו משחק, אבל מי עוד?

פרקר ווייד נתנו הופעות גדולות תוך כדי פציעה ושידרגו את מעמד ההול אוף פיים הוודאי בכל מקרה שלהם.

דנקן נתן את המחצית הגדולה ביותר לשחקן בגילו במשחק מספר 6 של הגמר, שהיה יכול להיות אקורד הסיום האולטימטיבי לקריירה שלו אם ס"א הייתה מנצחת את המשחק הזה.

גרין שובר שיאים, וקרע רשתות כדי להפוך להיות התופעה המפתיעה של הפיינלס, רק כדי לראשות את ריי אלן מזכיר לו שלפעמים שלשה אחת ברגע הנכון טובה יותר מ-23 שלשות לאורך הסידרה.

נייט רובינסון וג'ואקים נואה משכו את שיקאגו לניצחון ענק ומאוד מפתיע מבחינתי על ברוקלין, בהופעות גדולות כאשר כמות בלתי נתפסת של שחקני הקבוצה סובלים מפציעות.

אני אעצור פה למרות שאפשר להמשיך עוד ועוד, אבל נראה לי שהנקודה הובהרה.

סיפור גדול:

כל פלייאוף גדול חייב שיהיה לו סיפור גדול, כזה שאתה מחכה לראות לאן הוא ילך, שאתה עוקב אחריו בכל לילה והוא נותן משמעות לכל משחק וכל פוזשן שעולה על המשמעות שלו לכשעצמו.

ובפלייאוף הזה קיבלנו שניים כאלה.

הראשון הוא כמובן הסיפור של מיאמי, האם היא תהפוך לשושלת או לא? האם לברון יעשה עוד שלב קדימה במדרגות ההיסטוריה, האם הוא כבר ווינר לברון, או שהוא עדיין לוזר לברון? כל השאלות האלה קיבלו, נכון לזמן הזה, תשובה מהדהדת במשחק 7.

השני והוא הסיפור המפתיע של הפלייאוף הזה, הוא הריצה של סן אנטוניו, והשאלה האם הקבוצה הזאת שרצה ביחד כבר 10 שנים יכולה לעשות עוד ריצה אחת, האם דנקן יעבור את קובי כשחקן הגדול של דורם לפני שהם מעבירים את הלפיד ללברון באופן סופי.

באופן מדהים, וכפי שמנחם ציין במאמר אחר, יכול להיות שבדיוק אותם סיפורים ילוו אותנו גם בפלייאוף 2014, יש למה לחכות.

בסופו של דבר, הפלייאוף הזה היה עבורי חוויה רגשית, אינטלקטואלית וספורטיבית מסעירה. עם ובלי קשר לסטטיסטיקות אני חושב שהוא היה משופע בדמויות, קבוצות וסיפורים מרתקים. אני חושב שנהיננו מהתקפות ששיחקו כדורסל התקפי ואינטיליגנטי מול הגנות איכותיות, שסיפקו משחקים צמודים ולא מעט הפתעות שהחזיקו אותנו ערים בלילות.

בפוסט הבא אנסה לנתח את התובנות שאפשר להפיק מהפלייאוף הזה ועד אז, מי ייתן ופלייאוף 2014 יגמד את פלייאוף 2013, ושימו לב שכל הדברים הטובים האלה הושגו בעונה שבה הפציעות פשוט חיסלו קבוצות ובלי ספק פגעו באיכות הביצוע, כך שיש סיבה טובה לאופטימיות לקראת עונת 2013/2014 הבאה עלינו לטובה.